בקיץ אותו ביליתי במכירת ציורי שמן באירלנד יצא לי להכיר מגוון טיפוסים. הם הכניסו אותי פנימה אל תוך ביתם ואל תוך חייהם. הדבר החשוב היה לשחק את התפקיד של האורחת האקזוטית שמגיעה ומנערת אותם משגרת יומם. אני שבארץ נבלעת בין ההמון, לא האמנתי עד כמה התפקיד ששיחקתי עבד באופן מושלם.
אחד הדברים הקשים במכירת ציורי שמן הוא להשאיר את החיוך על הפנים במשך יום שלם. כשעוברים מבית לבית ומקבלים תגובות הנעות מבין "לא" מנומס לטריקת דלת, מדובר באתגר של ממש. אפילו במדינה ידידותית ומזמינה כמו אירלנד, המשימה הייתה קשה. ביום הראשון שעבדתי יכולתי להסתכל מהצד ולראות איך רוחי נשברת יותר ויותר בכל דלת שבה עברתי. לכן כל כך הופתעתי ברגע שזוג מבוגר וחביב הכניס אותי לביתם.
הנאומים שמתבקשים לתת על מנת לבצע מכירה עוד לא נקלטו לחלוטין, שכן הדרכה של חצי שעה לא בדיוק הפכה אותי למומחית. כשאני ובני הזוג עברנו על הציורים בתיקייה (או קרפטה כפי שהיא נקראת על ידי העוסקים בתחום) שמרתי על חזות אדישה בזמן שקשקשתי על האופנים השונים בהם ניתן להשתמש במברשת. התפלאתי מיראת הכבוד שהם הביעו ונהניתי מהדחיפה שהאגו שלי קיבל לפתע. מכרתי להם ציור אחד, למרות שעכשיו אני יודעת שהייתי יכולה לדחוף להם גם עשרה. באותו רגע לא קלטתי את הכוח שקיים בידי.
ביום השני הגעתי לשכונה מקסימה ומטופחת ותהיתי האם אנשים עשירים בכלל קונים ציורים בדלת? במהלך היום הגעתי למסקנה שלא. נתקפתי פחד ותהיתי אם הכוח שחשתי אתמול היה חד פעמי, צירוף מקרים או פרי דמיוני? הגעתי לביתם של זוג צעיר שאמנם לא הכניס אותי הביתה, אך קנה שלושה ציורים בדלת. הביטחון חזר. הגעתי לביתו של בחור חביב שהכניס אותי פנימה והראיתי לו את הציורים. הוא בחר באחד וציין שאני מוכרת טובה. אני הגבתי בחביבות מתנצלת ונבוכה שהצילה את דמותי מלהיראות מוכרת ממולחת.
התחלתי להבין שאמנם יש בידי כוח, אבל לא כולם יתנו לי את ההזדמנות להשתמש בו. התחלתי להיטפל ל"חלשים" יותר שבעדר. אלו שהביעו עניין וידעתי איך להוציא מהם את המקסימום. באחת המשמרות, פתח לי את הדלת גבר שהתעניין בציורים ללא כל שכנוע.
כשנכנסתי מיד הבנתי שהוא גר בגפו ובנוסף לאמנות, הוא מחפש חברה. שאלתי את עצמי בקור רוח, "כמה אני יכולה להוציא ממנו?".
עברנו על ציורי השמן והוצאתי החוצה את אלו שמצאו חן בעיניו. הוצאתי כשבעה ציורים, הצמדתי אותם לקירות, היללתי את הטכניקה המורכבת שבאמצעותה הם נוצרו, וסיפרתי לו סיפורים רומנטיים על האנשים שעומדים מאחוריהם. הוא קנה את שבעת הציורים. דיברנו על נושאים שעולים רק בסיטואציות תלושות כמו זו: תיאולוגיה, פיזיקה, פסיכולוגיה ועוד. ניגנתי על כלי נגינה אירי שדומה לבנג'ו והוא התפעל מיכולותיי המוגבלות, אם לומר את האמת. יצאתי מהבית שלו והרגשתי שאני לא יכולה להכיל את האגו שלי שהתנפח למימדים עצומים.
לאחר כמה ימים הגעתי לביתה של רוזלין- שמה הוא היחיד שזכרתי מבין כל לקוחותיי. רוזלין הייתה אימא חד הורית שגרה עם שני בניה.
היא הכניסה אותי לביתה, הכינה לי קפה ונתנה לי חטיף טייגר שתיעבתי אך אכלתי מנימוס. רוזלין הייתה אישה שניכר בעיניה ובהתנהגותה שהיא עברה חיים לא קלים. היא אהבה את ציור "הרקדנית" שבמרכזו רקדנית פלמינגו בתנועה- היא אמרה שהיא כמהה לחופש שלה. היא סיפרה לי מעט על החיים שלה- על בנה שעומד להתגייס לצבא מכיוון שהוא לא מצא את דרכו ואני ציינתי שהצבא חולל אצלי פלאים. ראיתי שעוררתי תקווה בעיניה. כשיצאתי מביתה היא חיבקה אותי בהיסוס וידעתי שהיא לא נפתחת בקלות בדרך כלל.
אפשר לומר שרוזלין הוציאה את האוויר מהבלון הנפוח שנקרא האגו שלי. ראיתי מולי אדם ששמחתי להכיר ואפילו מעט התביישתי בתאוות הבצע תקפה אותי לפני כן. האנשים שמזמינים אותנו לחייהם יזכרו בנו מדי פעם כשהם יסתכלו על הציור, השאלה היא מה אנחנו רוצים שהם יזכרו? דמות ששיחקנו, או דמות שהייתה נוכחת לרגע שהם תכננו חלק מהתפאורה שבה הם יגדלו את ילדיהם, או ישחקו עם נכדיהם. החלטתי להיות השנייה מביניהן.
