וואוו כמה הודים. אני חושבת שההלם הכי גדול כשמגיעים להודו (חוץ מהפרות ומהריח) הוא כמות ההודים. בכל מטר מרובע, שהיה מאכלס בארץ שני אנשים, גג שלושה, יכולים להיכנס איזה שלושים הודים, בלי הגזמה. אין להם בעיה לשבת אחד על השני, אחד בתוך השני, לתת ידיים, להתחבק, להסתכל בעיניים, אין להם צורך כמו שלנו בפרטיות.
לפעמים קשה להיות בערים הגדולות, במיוחד בבומביי ובדלהי, ששם גם יש המון עוני ברחובות ומשפחות שלמות שחיות בפחונים שקוראים להם Slums וילדים שרצים אחריך ברחוב ומבקשים ממך כסף. אז ממש כדאי להתרחק מהערים האלו ככל הניתן, וללכת למקומות שקטים יותר. ממש לא רחוק מדלהי נמצאת רישיקש, שהיא עיר שהיא גם קדושה וגם מהממת.
הגנגס זורם שם במלוא הדרו והוא נקי ואפשר לשחות, יש שם אוכל מצוין והרבה אנשים שמטיילים שאפשר לקבל מהם טיפים על שאר הטיול. למי שרוצה את החוויה האולטימטיבית, אפשר ללכת לאשראם וללמוד קצת על יוגה ועל מדיטציה. אפשר בקלות למצוא פה שקט – בגסט האוס ובחוץ – וממש שווה. מומלץ.
