עבודה ביפן: סרט חייזרים עם סוף טוב

רוצים לעבוד במכירות בעגלות קוסמטיקה ומוצרי שיער ולהרוויח מעל 30K בחודש? השאירו פרטים!

עבודה במכירות בעגלות קוסמטיקה ומוצרי שיער לגילאי 20-30 
חובה אנגלית בסיסית 
שכר מעל 30K
כולל מגורים מפוארים + רכב+ איסוף מהשדה 
לא תכננתי על זה, אבל קופנגן פשוט שתה לי את הכסף. ישבתי בהאדרין שלושה חודשים. עוד באקט, עוד צ'יקן באגט. בגסט-האוס סוף – במבוקים, שיש, מזגן, משהו עם אמבטיה עם סלעים מסביב וצמחים, אין דברים כאלה. אבל מה, הכסף שהיה צריך להספיק לי לטיול ארוך פשוט הלך. עף. לא הייתי מוכן לחזור עוד, טחנתי יותר מדי כדי סתם להסתובב עכשיו ככה. ואז איזה אורן אחד הציע לי הצעה. לא, לא מה שאתם חושבים, לא "חצי קילו בתיק ואני מסוגר לכל הטיול". ראיתי את הסרטים האלה, ואיך הם נגמרים. לא כזו הצעה.
קיצר, האורן הזה אומר לי תשמע, עבודה ביפן זה לכל אחד, צריך להיות חזק, לא לפחד. ניגן לי על כל המיתרים של הגיטרה, מה, קטן עליך, ככה חייל ישראלי וזה. אז נסעתי לעבוד ביפן.
היפנים האלה. זה באמת כמו להיכנס לסרט חייזרים. אין שפה משותפת. זה מתחיל כשנוחתים ואף אחד לא מדבר אנגלית. טירוף. בנו אי בים בשביל השדה תעופה אבל לא לימדו אף אחד אנגלית. בקושי הצלחתי להגיע לפקיד של המכס. קצת מפחיד, כולם סיפרו לי שחצי מהישראלים לא עוברים בשדה תעופה בכלל. אם הם חושבים שאתה בא לעבוד ואין לך כסף או מסלול לטיול יכולים פשוט להעיף אותך עוד לפני שנכנסת, והלך על הכסף של הכרטיס.
מזל שבאתי מבנגקוק, תפרתי לי שתי חליפות בזול אצל איזה חייט בסיאם סקוור, לפני שהמפגינים שרפו את כל הקניונים שם. עברתי בקלות בסך הכל. אורן אמר לי איזה אוטובוס לתפוס ונתן לי טלפון להתקשר כשאני מגיע. הכל ענק, הכל ביפנית, מה אני הולך לעשות פה לעזאזל?
הגעתי לדירה, בקופסת סרדינים יש יותר מקום. מה לעשות, פה אנחנו עובדים זרים. ככה זה כנראה בכל מקום. יומיים אחר כך יצאתי כבר לשטח, הצטרפתי למשה, שהיה כבר בוויזה השלישית שלו. הגענו לשוק, זה לא כמו מה ששמעתי מאנשים על מכירות בקניונים. שוק זה אשכרה שוק – ברחוב והכל מלא בדוכנים מפוצצים שטויות, אוכל, שלטים שאני לא מבין. הבסטה היתה של תכשיטים, בחיקויים אפשר לעשות ים כסף אבל גם כולם פושעים על אמת, וגם כל מי שמוכר בסוף גומר בכלא.
כל הסיפורים על היאקוזה, שזה המאפיה היפנית, לא ממש נכונים. רוב הזמן לא שומעים מהם וכמעט שאין שום קשר איתם, הבוס אולי משלם להם ומחלקים איזה בסטות נמצאות איפה, אבל למי שעובד ברמת הבסטה אין כמעט מה לדאוג. כמעט. פעם אחת הם באו, ערב אחד פתאום עצרה לידינו מכונית שאתה יודע ישר שהיא של המאפיה – שחורה, חלונות כהים. יוצא הבוס. טוב, הוא בטח לא באמת הבוס אבל ככה זה נראה לי אז, חשבתי שאני משתין במכנסיים. חייל ישראלי והכל אבל בכל זאת, שמעתי סיפורים. חבל להרוס סיפור טוב, אבל לא קרה כלום, לא בבסטה שלי לפחות.
לוקח זמן ללמוד מספיק יפנית בסיסית כדי להצליח למכור, ותכלס רוב האנשים לא עושים ים כסף, אבל אפשר להרוויח לא רע. בתור חלק מטיול זה אחלה, אפשר להמשיך להתגלגל על הכסף שיש, בשביל באמת לחסוך כסף מטורף, אני לא יודע. עשיתיי מספיק כדי להמשיך עוד קצת אבל בסוף גם מצאתי את עצמי מוכר תמונות שמן באוסטרליה, אבל זה כבר סיפור אחר.
אז איך אומרים, לא באנו להנות, באנו לצבור חוויות. לנסוע אלפי קילומטרים מהבית שלך בשביל ההזדמנות להרוויח קצת כסף, לגור בצפיפות, להתגעגע לאוכל, לריחות ולמוזיקה ולפחד מהמשטרה. לשבת בדירה חצי מטר על חצי מטר, לשתות קפה שחור, לשמוע שלמה ארצי – ולעוף כשמישהו מגיע עם גרעינים שחורים.
אז מה היה לנו בכתבה:

לקבלת הצעת מחיר שלא תוכלו לסרב:

מעוניינים שנחזור אליכם? השאירו פרטים!

פרסמו אצלנו!

קבלו חשיפה של אלפי גולשים למוצר/שירות שלכם!

למידע על אפשרויות הפרסום, השאירו פרטים ונחזור אליכם >>